בשביל צעירים רבים ר"ח אלול הוא לא סתם עוד יום שאומרים בו הלל, אלא זה היום שבו הם מתחילים שנה חדשה בעולם הישיבות. טור מיוחד לכבוד מי שמתחיל שיעור א' היום, וגם למי שלא.
משה בלאו || עולם הישיבות |
| מתחילים שנה חדשה. ישיבת הר עציון |
מה גרם לי להישאר ער בלילה? לא אשקר, היו לילות שזו הייתה אהבת התורה. לימוד בוער, דף שצריך לסיים, או פסקא, או אות. היו לילות שזה היה כח הרצון בלבד שהשאיר אותי קשור לספר, מביט ימינה ושמאלה, לראות שבית המדרש התרוקן מספיק. את הלילות הכי טובים שלי ביליתי בקריאת מאמרים כמעט עד הבוקר, מאמרים שהייתי חייב להגיה, נכון, אבל גם זו תורה.
ברוב הלילות אלו היו החברים, אותו הרעם הנפרט לפרטים, המתח החשמלי שממלא את אוויר בית המדרש ונוצר מאנשים שאתה אוהב. אנשים שאתה רואה גוררים את עצמם מהמיטות, ולפעמים גם לא, גוררים את עצמם אל תוך הלילה, ולפעמים גם לא. איך לא תאהב.
מה גרם לי לקום בבוקר?
היו ימים של כלום, לא מעט ימים כאלה אפילו. ימים שסדר בוקר היה נראה לי בהם אינסופי וחסר תוחלת. ימים בהם הבטתי מבחוץ על בית המדרש והבנתי - ישיבה אינה מקום נורמלי. ימים בהם הרגשתי מנותק מהחשמל, מרוקן מהאוויר. האוכל בחדר האוכל חזר להיות מה שהוא, אוכל שמנוני וחסר. המרק כבר לא המרק שהרב ליכטנשטיין לא אכל כדי לחסוך בזמן, אלא מים עם הרבה אבקת מרק, גריסים וגמבה (אבל למה גמבה?). היו ימים כאלה.
מה גרם לי לחזור? הרבה פעמים זו הייתה הקביעות שסרבה להישבר. חברותא עקשנית במיוחד שלא הסכימה לפנות עצמה לחוסר הרוח שלי. אז ישבנו בסדר צהריים עייף מעל צדקת הצדיק, מנסים להבין הקשרים, מבינים הקשרים בסופו של דבר, קושרים כתרים לעולם הסתמי הזה, שאתה מרים אליו את הראש מהספר והוא מעט פחות מאובק. עוד אפשר לראות את עקבות הרבנים רצות בו, מזכירות לך שאנו רצים, אנו רצים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
נא להגיב בצורה מכובדת