בירה: היא עם האוכל, או האוכל איתה?

השבוע ב"הלוגם באבנים": סקירה רחבה של סוגי הבירה, מהפילזנר המרירה והקלילה עד הסטאוט השחורה והמפתיעה. 

צחי קנטור || יין ומסעדות

אחרי שבשבועות האחרונים עסקנו בתהליך יצורה של הבירה ובאופני ההובלה וההגשה שלה, היום נעלה על נס את מגוון הסגנונות יוצא הדופן של הבירה. כבר רמזנו לחלוקה הכללית בין סוגי הבירה (אֵייל ולָאגֶר) בפוסטים הקודמים, והיום נגדיר את ההבדלים שביניהם ואת הסגנונות השונים.

סצינת הבירה הארצישראלית התפתחה מאוד מאז שלטו על השוק הצמד: מכבי וגולדסטאר. בזמן שמכבי אפיינה את עצמה בפרסום ובקמפיינים כבירה עם קלאסה בינלאומית, גולדסטאר העדיפה למתג את עצמה כבירה גברית ופרסומותיה המתגרות (ובעלות הגוון השוביניסטי, אם תרצו) מעוררות את כעסו של הציבור, מה שמוביל לחשיפה רבה.

בשנים האחרונות, השווקים והסופרים בישראל מוצפים במותגים מיובאים שרוב הישראלים נפגשו איתם עד עתה רק בטיוליהם לחו"ל. בעשר השנים האחרונות גם טרנד מבשלות הבוטיק עולה כפורח בארץ, ולמרות רפורמת מיסוי האלכוהול שהנהיג יאיר לפיד בשבתו כשר האוצר נדמה שהתעשיה רק ממשיכה לצמוח ולשגשג. בתי עסק רבים מתחילים להציע מגוון רחב של סוגי בירה, וכמו שציינו בפוסט הקודם - גם מסעדות ובתי קפה פתחו את שעריהן לסוגים חדשים של בירה המוגשים בבקבוק ואף נמזגים היישר מהחבית.

נחזור לענייננו. באופן גס, הבירות מתחלקות לשתי קטגוריות:

א. לָאגֶר.

ב. אֵייל.

ההבדל הזה נובע מגורם אחד: סוג השמרים בו משתמשים בייצור הבירה. שמרי ה"לאגר" תוססים בחלקו התחתון של מיכל התסיסה ושמרי ה"אייל" תוססים בחלקו העליון, כאשר במקרה של ה"לאגר" סביבת הייצור צריכה להיות קרה יותר כדי שהשמרים יוכלו לעבוד. "הלוגם" יעדיף את הלאגר שלו אחרי יום עבודה מאומץ וסוחט, ולטובת האייל הוא יפנה יום עבודה. זה הכלל: לאגר מלווה את האוכל, ואוכל (לא יותר מדי) מלווה את האייל...

הייניקן. בירת פילזנר אופיינית.
(מקור: Pexels)

סגנון הלאגר הוא יותר קליל לשתיה. לרוב בירת הלאגר מסוננת, ולכן צלולה במראה שלה. בארץ נפוצות בירת הפילזנר, על שם העיר פילזן בצ'כיה, שהיא בירה בגוון בהיר יותר ומרירות מודגשת יחסית. בירות לדוגמא מהז'אנר: מכבי, קרלסברג, היינקן, סטלה ארטואה.

סוג נוסף הוא הלאגר הכהה, שהוא סגנון הרווח יותר במחוז בוואריה שבגרמניה. כשמה היא כהה יותר בגוון שלה, ומעט יותר מתוקה. בירה פופולארית בסגנון הזה היא גולדסטאר. קיים מגוון נוסף של בירות לאגר, למשל לאגר ענברי, שהוא הסגנון של טובורג.

סגנון האייל לרוב בא בצורת בירה לא מסוננת, ומגוון יותר בטעמיו. אחד מהוואריאציות הוא הפייל אייל (Pale ale) כלומר אייל חיוור, נוצר מרמת קליה נמוכה יחסית של הלתת. הפייל אייל מהווה בעצמו קטגוריה רחבה מאוד של בירה, כאשר סוג פופולארי מאוד הוא ה- IPA, כלומר India Pale Ale. מתכון בירה זה התפתח בעקבות משלוחי בירה לחיילי הצבא הבריטי בהודו, כשהיה צורך בבירה שתחזיק מעמד הרבה זמן. הבירה חוזקה עם תוספת כשות, וכך נוצר לה טעם מריר במיוחד, החביב על חובבי הבירה המתקדמים גם בזמן הזה.

בירת אייל נוספת היא האייל הבלגי, ובמיוחד הטריפל הבלגית החזקה מבחינת אלכוהול, שנוטה להיות יותר פירותית ממרירה. בבלגיה פופולארית גם בירת החיטה, שמיוצרת מלתת חיטה בנוסף ללתת השעורה ויש לה תכונות מעט שונות מהבירה הרגילה, כמו שהזכרנו בפוסט הקודם. בירת חיטה מיוצרת נוסף לכך גם במחוז בוואריה שבגרמניה, שם בעקבות נסיבות היסטוריות יש חוקים נוקשים בנוגע להוספת מרכיבים לבירה מעבר למתכון הבסיסי, בניגוד לבירת החיטה הבלגית בה מערבבים לעתים זרעי כוסברה וחומרי טעם נוספים.

בירת סטאוט של "גינס". מתקתקה וקרמית
(מקור: Pixabay)

הסגנון האחרון שנזכיר בהקשר של האייל הוא הסטאוט. הסגנון הזה, שנפוץ בעיקר באירלנד (ומהווה כמעט סמל לאומי לצד עלה התלתן והלפרקונים), נזכר בנפרד כי הוא כל כך שונה מבירה שגרתית, ומצדיק
קטגוריה בפני עצמו. הלתת שלו קלוי מאוד, ולכן הבירה היא שחורה. הסטאוט לרוב מתאפיין בקצף קרמי שמאוד מובחן מהבירות האחרות, וגם גוף הבירה עצמה והטעם שלה שונים מאוד מחוויית הבירה השגרתית והמוכרת, וניתן להרגיש דמיון מסויים לקפה שחור או לשוקולד. להבדיל מסגנונות אחרים, בקטגוריית הסטאוט מובילה היצרנית האירית "גינס", שהבירה שלה מוגשת במקומות רבים, ובפחית שלה קיימת טכנולוגיית ה-Widget, כלומר כדור פלסטיק קטן שמכיל בתוכו חנקן, וכאשר הפחית נפתחת החנקן יוצא ונוצר קצף ייחודי וקרמי המדמה את הקצף הנמזג מגרסת החבית של הבירה.

וואו... יצא פוסט ארוך למדי. זמן לבירה, איזו אחת בדיוק? קשה להחליט...
בכל מקרה - לחיים!